טיול בת מצווה בסגנון אורבני

למה דווקא לונדון?

לאן ניסע בבת מצווה הייתה שאלה שהתלבטנו בה כשנה לפני בת המצווה. 
פריז היתה על הפרק אבל מהכרותי עם נועה לונדון התחברה לי אליה הרבה יותר מפריז. לפחות בשלב זה של חייה.

זו היתה נסיעה משותפת עם חברת ילדות ואמא שלה וגם בינן הוחלט שלונדון תהיה היעד. 

היום אני יודעת בוודאות שיש ללונדון ולכל מה שיש לה להציע, חיבור מושלם לגיל הזה, בין ילדה לנערה. זה ניכר בכל הרבדים האפשריים. החל ממה לראות, השפה (בגיל הזה יש כבר קצת אנגלית וזה משרה בטחון גדול לדעת שאפשר לדבר קצת בשפה זרה) הקניות, ההתנהלות. הכל מושלם, נגיש, מזמין, מחבק. עיר עם מגוון אינסופי של כל מה שאפשר לחלום עליו.  עיר כיפית שגם ילדה בת 12 מרגישה בה בבית. נקודה.  

מה את אוהבת בלונדון?

אני נהנית בלונדון מההתבוננות. זו עיר שמאפשרת לך להתבונן. 
מגוונת, תרבותית, יפה, ערב רב של אנשים… אפשר להגיד את זה על כל עיר בעולם שאת מגיעה אליה. תמיד יש על מה להתבונן בכל מקום, אבל בלונדון אני מרגישה נוח לעשות את זה. יש בה אווירה שמאפשרת. קלילה, נעימה, מחייכת. את מרגישה בה שהכל בסדר. 
אני מאוד אוהבת את המוזיאונים של לונדון. את התרבות שלה. זה ניכר שם בכל מקום. 
(עבורי עד היום מכל סיבובי בעולם, הטייט מודרן יחד עם המומה בניו יורק הם המוזיאונים היפים שיש). 
אני נהנית מאוד מהנוחות. יכולת ההתמצאות שם קלה ונוחה בכל תחום. מתה על האוטובוסים שלה. הרבה יותר מהרכבת התחתית. לפעמים הייתי בכוונה מוצאת מסלול ארוך יותר עם אוטובוס בשביל שאוכל פשוט לנסוע…
נהנית לקנות שם והכי לא באוקספורד. יש לה שכונות נהדרות ורחובות עם כל מיני הפתעות וחנויות שעושות לך התרגשות כשאת מוצאת אותן.
נהנית לשבת שם על ספסל עם קפה ולהסתכל.
נהנית מהפארקים שלה, ממזג האוויר (כן ומאוד!!) 
זו עיר אינסופית. את יכולה להגיע אליה כל שנה ותמיד יהיו עוד דברים לראות, ללמוד, לגלות.

ממה נהנית עם נועה?

נהניתי לראות אותה, להרגיש אותה שם. איתי ולחוד.
פעם ראשונה בחו"ל בעיר גדולה. מהשנייה שנחתנו היה לה קליק עם לונדון. חיבור. גם היא הרגישה שם כמו בבית. כאילו היא גרה שם מאז ומתמיד. גם היא התבוננה, חקרה, ידעה להסתדר מצויין עם השפה כשהיה צריך, לא התביישה.

נהניתי להיות איתה. במקום אחר. רחוק מהבית. אני והיא. לבלות איתה בשקט בלי לחץ היום יום. בלי האחים שלה.
לדבר, להסתובב. פשוט להיות. להקשיב לה, לדבר על דברים שבארץ אנחנו לא מגיעות אליהם.
זמן איכות זו ההנאה הכי גדולה שהיתה לי איתה בטיול הזה. ולמזלנו היינו בשכונה שהיתה תפאורה נפלאה לדבר הזה. נהנינו מהביחד שלנו בשכונה הזו. אולי הדבר הכי טוב שהיה לנו בנסיעה הזו. אחרי יום ארוך תמיד היה כיף "לחזור הביתה" להמפסטד.

 

ואיך פתרתן אותם?

לגבי השהייה הממושכת יחד…
אז המלון בערב היה ההפוגה. 
היא ידעה שכשאנחנו מגיעות אחרי יום עמוס, כל אחת מתקלחת, יושבת או נמצאת במיטה שלה. 
עם ספר, עם הנייד שלה ואנחנו קצת בשקט עם עצמנו.
מדברות כמובן על מה שעשינו היום אבל גם נותנות הפוגה אחת לשנייה, פשוט לא מדברות קצת. זה עבד מצויין.
היא אהבה לשבת עם העניינים שלה, לסדר קניות או לקפוץ שנייה לחדר של גילי החברה שלה ולהיות גם שם קצת.
כלומר גם במרחב של ה 24/7 מצאנו את הרגעים להיות גם כל אחת עם עצמה. וזה היה הכרחי ביותר להמשך בריא ותקין.
בערב האחרון כשכבר הרגשנו כל כך נוח במלון ובשכונה שלנו אני ותמר (אמא של גילי) השארנו אותן במלון עם אוכל טוב שהן בחרו בסופר השכונתי ויצאנו אנחנו לבד לאכול בחוץ. זה היה נפלא וזה בהמשך למה שכתבתי קודם שלונדון מאפשרת. מרגישים בה בטוחים.

 

אתגר העייפות נפתר בכמה אופנים:

בשינוי תוכנית למשהו יותר קליל… 
נסיעה ממושכת באוטובוס ליעד הבא. דבר שאפשר מנוחה ורגיעה לכולנו (בניגוד לרכבת שמעייפת מאוד בגלל כל הירידות והעליות ולפעמים גם העומס ברכבת עצמה) .
הפוגה בבית קפה עם שוקו ומשהו מתוק.
קניות. תמיד מפיגות עייפות.

 

היו גם כמה רגעים לא פשוטים של חוסר שביעות רצון וויכוחים וכאן העובדה שנועה היתה עם חברה מאוד סייעה. סוג של הפרדת כוחות שאפשרה להמשיך הלאה שהדברים קצת נרגעו.
כשהיינו מרגישות שדברים לא זורמים גם כרביעייה פשוט התפצלנו. עוד בארץ דיברנו על זה שאם קורים מצבים כאלה פשוט מתפצלים בלי להסביר יותר מדי ובלי להעלב. וזה עבד מצויין. הפיצולים האלה נתנו לכולנו חמצן וחוויות משותפות של אמא ובת כל אחת לחוד.