חופשה באיי יוון עם ילדים
את עופרי זוטא, בשלנית אלופה, מנחת סדנאות בישול ובלוגרית מחוננת, אני מכירה מימים ימימה, נפגשנו בשנית לפני ארבע שנים, בפרלמנט של יונית צוק, מאז רק יחלתי לרגע שהיא תתארח אצלי כאן.
לפני כחודש נסעה עופרי עם משפחתה לאי אנדרוס ביוון ואני יכולתי, סוף סוף, להזמין אותה לספר על החוויה שלה.
מקדישה לעופרי שיר מקסים של זמר ישראלי בשם יוגב גלוסמן שגיליתי לאחרונה ומעבירה אליה את השרביט.
(כל התמונות בפוסט צולמו על ידי עופרי זוטא או ערן פלקנבורג).
מחפשים מלונות ביוון – הכנתי לכם רשימה מעולה!!!!!
לפני הכל
אז מי אנחנו? ערן ועופרי, הורים להלל (11) ואליה (עוד מעט 7) – או מה שמוגדר אצלנו הורים לשניים שמרגישים כמו ארבעה. בנים נמרצים, מלאי אנרגיות, אוהבים לריב ולהציק אחד לשני, סקרנים מאוד ואוהבי ים.
היה הכרחי עבורנו להגדיר מה נכון או לא נכון לנו – נסיעות ארוכות זה big no no
תקציב – מצומצם
מה זה אומר? זה קובע את מספר הימים, את מחיר הלינה (עד 100 יורו ללילה), והוצאות האוכל (בד"כ בוחרים מלון דירות ומכינים 2 ארוחות בחדר).
מה שאומר שאנחנו נוסעים ליעד שיש בו מה לעשות ללא אקסטרה הוצאות כספיות. אם זה אומר ים, או מגרשי משחקים מושקעים ושווים להוציא בהם אנרגיה וכו'. או אטרקציות שלא מחסלות את הכיס שלנו.
זמן נסיעה – אוף סיזן. הכי טוב, הכי משתלם. וזה בהנחה שאתם קיבוצניקים כמונו ויודעים שהילדים מסודרים בחופש הגדול. בכל מקרה, גם אם ישלמו לי, בסוף אוגוסט אני לא מוכנה להתקרב לשדה התעופה.
אחרי התלבטויות בקבוצת הטיולים המעולה, "טיולים בראש טוב", והתחבטויות עם אחותי ועם עצמי, היעד הוכרע – יוון. טיסה קצרה, מחירים נוחים, אוכל טעים וזול ויש ים כמובן.
אבל לאן ביוון? ולאיזה אי? ומה עושים?
לשמחתי אני מכירה את שרית המהממת שעובדת באתר איי יוון, ולשרית יש ים מידע בראש והיא אוהבת את יוון בנשמתה (טוב, זה מובן). שיחה קצרה איתה והיא הצליחה למקד אותי, ובהמלצתה הגענו לאי שנראה שאף אחד (בערך) לא מכיר אותו.
נעים מאוד – אנדרוס
אנדרוס, האי השני בגודלו (אחרי נאקסוס) בקבוצת האיים הקיקלאדיים, נמצא שעתיים הפלגה מאתונה (נמל ראפינה) ואם לדייק לפי לו"ז המעבורות: שעה ו 55 דקות.
באוף סיזן יש 2 מעבורות, אחת בבוקר ואחת אחר"צ. בעונה – יש יותר.
לא, אין טיסות לאי, מה שכבר אומר משהו על אופיו המיוחד – הוא שקט, כפרי ואותנטי, ומי שמחפש מסיבות פול מון, טועה בכתובת.
מה כן? יש לו כביש ראשי אחד (בעיניים שלי זה נראה ככה), יש בו אנשים מקסימים, מי ים בצבע טורקיז, חופים נפלאים והמון מסלולי טיולים מסודרים, קצרים או ארוכים – מה שמיד קנה אותנו, כולל הידיעה שיש בחלקם גם מסלולים הכוללים מעיינות או מפלים או סתם מים צוננים זורמים. אה כן, ויש צורך לשכור רכב, לא הייתי בונה על תחבורה ציבורית.
בילינו באי שלושה ימים וחצי, ולהמלצתה של שרית בחרנו ללון בעיירה המרכזית של האי ושמה חורה (או אנדרוס, כשם האי), הלינה: מתחם החדרים Anemomiloi Andros שמנוהל ע"י משפחה מקסימה.
המיקום התגלה כמצויין. העיירה בנויה על לשון יבשה בתוך הים ובמרכזה מדרחוב ארוך ומקסים שמוביל עד לים (ולטיול מעט אקסטרימי שעוד נגיע אליו) ובו מסעדות, טברנות, בתי קפה וחנויות קטנות ומקסימות. כמו גם סופר והכל במרחק הליכה. (באחת הסמטאות היוצאת מהמדרחוב, נמצא גם מוזיאון לאמנות מודרנית – אנדרוס הוא האי היחיד שמתפאר במוזיאון שכזה) .
אגב המדרחוב – מסעדה מעולה בו EndoChora ובה מנות מודרניות, חלקן קצת פיוז'ן מחומרי גלם טריים ומעולים. נהננו מאוד.
כל יום הגענו לחוף אחר, החופים מעוטי אנשים, כי בכל זאת רק תחילת יוני והעונה עוד לא החלה.
נסיעה קצרה למה שנראה כמו קצה האי, ואנחנו מגיעים לחוף Paraporti, חוף עם מי טורקיז ואבנים קטנות וצבעוניות, שהעסיקו את הילדים כאילו הם בחנות של ממתקים. אנחנו מזהים את המגדלור המפורסם – הסמל שמזוהה עם אנדרוס, וגם את הבוטקה שבה אפשר לקנות קפה קר/בירה/ארטיק. כי אם חופש, אז עד הסוף.
כמה נעים פשוט להיות במים (הקרים) ועל החוף.
תוכניות לחוד ומציאות לחוד
אחרי שהתאפסנו והשלמנו שעות שינה, פתחנו את היום השני שלנו בנסיעה קצרה לכפר פיטרופוס Pitrofos למוזיאון קטן ומיוחד לשמן זית. מאחורי המיני-מוזיאון הזה עומד דימיטריס הנחמד, שקנה לפני שנים בית בד עתיק ושיחזר אותו במדויק. מבנה האבן היפה הוסב למוזיאון ודימטריס מלווה את הביקור בהסברים (והמחשה – ע"י האורחים כמובן!) ובטעימת זיתים סמלית.
טיפ – העזרו במארחים שלכם לתאם הגעה למוזיאון. הם יעשו זאת בשמחה.
הכניסה בחינם, אך יפה לתת תשלום כראות עיניכם בסוף הביקור ו/או לקנות בקבוק שמן זית/זיתים או סבון משמן זית.
הלל, הפליא אותנו בהבנת האנגלית, ובכלל שני הבנים היו מהופנטים ועזרו בשחזור הפעלת אבני הריחיים.
בצאתנו מהמוזיאון, ולאחר שהלכנו לבדוק את עצי התאנים לצידי הכביש (לצערנו אף אחת מהן לא הייתה אכילה), החלטנו לצאת למסלול מספר 9 שמתחיל ממש לצידי המוזיאון.
השילוט הבטיח מים, וזה כבר מצא חן בעיננו. וגם העובדה שיש מסלול קצר.
מדרגות לבנות, מובילות לשביל נעים, בתים נטושים. הכל שקט ורגוע, אין נפש חיה, אבל יש עצי פרי שמיד ממלאים את ליבנו (וביטננו) בשמחה גדולה.
עץ משמשים, שכמותם מעולם לא טעמתי – טעימים כ"כ. רוב הפירות כבר הבשילו ונפלו לחצר הנטושה, עץ של שזיפונים קטנים שהתחפשו לדובדבנים והשיא – עץ תותים, שבחיי, לא טעמנו או ראינו פלא כזה. היד מתמלאה בעסיס אדום (ניסיתי להבהיל את הילדים שיורד לי דם, לא הצלחתי, לא הזיז להם) והפה בטעם גן עדן, לא פחות ולא יותר.
אז כן, הולכים בעצלתיים, עוצרים ונהנים מעצי הפרי. בדרך הקצרה הבחנו בנביעת מים צוננים, וממשיכים.
כשנוסעים עם ילדים צריך לקחת בחשבון, שתוכניות לחוד ומציאות לחוד. אחד הבנים החליט שלא בא לו להמשיך, ופשוט התיישב על סלע בצד הדרך ופתח בשביתה. כל ניסיון להזיז אותו ממקומו (תרתי משמע) – פשוט לא צלח. מזל, שזכרתי את המים הקרים שזורמים להם שם בפינה מוצלת… הבטחה למלחמת מים, הצליחה לא רק להזיזו, אלא להריץ אותו לעבר המטרה. ושם, פצחנו במלחמת מים משפחתית שבה כל האמצעים כשרים, כולל איסוף מים בפה והשפרצה על האחר, הרטבת חולצות, והורדת נעליים או סנדלים.
אלו רגעים שלא כתובים בשום מקום – אלו רגעים ששווים הכל. משפחה עושה כיף, לובשת מצב רוח שטותי, וממשיכים הלאה עם מצב רוח טוב. ורטוב.
חוק מספר 1 – עם ילדים, גלו גמישות. או במילים אחרות: כל תוכנית היא בסיס לשינויים.
טיפ – במידה ואתם עושים את המסלול הארוך, שימו לב להצטייד בטלפון של נהג מונית שיאסוף אתכם מסוף המסלול ויחזירכם אל הרכב.
אחר הצהריים, בכוחות מחודשים, אנחנו מתעקשים על נעילת נעליים ויוצאים לטיול לאורכו של המדרחוב עד לקצהו, המשקיף אל המבצר והמגדלור. אותו מגדלור שהפך להיות הסמל של אנדרוס, והבטחתנו לילדים חוויה אקסטרימית ובדיקה – האם אמא שלהם אמיצה או פחדנית…
הדרך נעימה ויפה, חלונות ודלתות צבועים בגווני כחול (לא רק), סמטאות מציצות מצידי המדרחוב והרבה ים ושמיים.
אנחנו יורדים במדרגות, ממש עד לקו המים והילדים מגלים את ההבטחה – גשר לא רחב מאוד עשוי אבן (הבניה המקומית מדהימה, שכבות, שכבות של אבנים), מעל הים, ללא מעקה… האם נעבור לצד השני ונגיע אל המצודה וממנה נשקיף אל המגדלור?
ובכן – צוות חלוץ שכלל את הבנים במשפחה יצא אל המשימה, בעוד אני מסתכלת בהשתאות, ולסירוגין עוצמת עיניים. אשכרה גשר על פני מים סוערים. הם עושים זאת בקלילות ובשמחה. כעבור זמן מה הם חוזרים תוך קריאות "אמא, אמא, אמא" ואני מבינה שאין מנוס, גם בפני עומד אתגר.
הלל מתנדב לעזור לי ואני בעקבותיו. הוא מנחה אותי איפה לשים רגל, מתי להתכופף, או להמשיך לאט (הרוח חזקה ממש) ואני נותנת לו להוביל אותנו בבטחה לצד השני של הגשר. הוא ממשיך ולוקח אותי אל המצודה, איזה נוף! איזה ים מדהים. הוא מגלה "מערה" קטנה ואנחנו עוברים דרכה (לא בריא לקלסטרופוביה אבל אני נושמת ועוברת) ומגלים את המגדלור במלוא תפארתו. כמה יפה פה.
לא תמיד נגיע אל היעד שרצינו, אבל נמצא יעד אחר נהדר במקומו
פנינו היום ל פנאחנדרו – Panachantrou אל המנזר ואל הנוף הנפלא המשקיף ממנו ומשם אל הכפר Kochillos ולטיפוס אל מבצר (או שרידי המבצר) אפאנו Epano Castro.
אבל תוכניות ומציאות לחוד, ועל אף שאנחנו חמושים בגוגל מפס, משהו מתפספס ואנחנו לא מוצאים את הדרך, או הכפר או המקום. הדרך מרהיבה (כוללת עצי תות נהדרים) ואנחנו נעצרים במקום גבוה ובו נקודת תצפית, מתצפתים על האי מכיוון אחר, הילדים מזהים מרחוק את המגדלור, מה שעוזר לנו להבין איפה אנחנו. בערך.
חוק מספר 2 עם ילדים (ולא רק) – תמיד, אבל תמיד שיהיו ברכב אוכל, פרי ומים קרים.
לא קלה היא לא קלה דרכנו, מאבדים את הסבלנות וכנראה גם את הצפון. אחרי הפוגה והתייעצות אנחנו מחליטים לחפש את חוף הים המומלץ שתכננו להגיע אליו מאוחר יותר, ופנינו אל הכפר קורתי, ממנו מגיעים אל אחד החופים הידועים באי – חוף הזקנה הקופצת Grias To Pidima. השם הדליק את הילדים, שפשוט תרו אחר… זקנה ותהו אם היא קופצת או לא.
אל החוף החולי ניתן להגיע בסירה מקורתי או בשביל המוביל אליו – רצוי לשאול את המקומיים איך מגיעים. אותנו כיוון בעל מאפייה מקומית, ושמחנו לגלות גם שילוט פעם בכמה מטרים. נעצרנו ליד מספר רכבים חונים והתחלנו לחפש אחר השביל. המעקה שקלטו עיננו, הסגיר את העובדה שכנראה זו הדרך, ולשמחתנו – אכן הגענו אל חוף צר וקסום ובו ניצב צוק הנקרא הזקנה הקופצת (הסיפור מספר שבימי השלטון העותומאני, כאשר המורדים הסתתרו בהרים, הזקנה שבגדה והסגירה אותם והביאה למותם, הייתה אכולת אשמה, לא יכלה לשאת את מעשיה וקפצה אל מותה).
אחד הפלוסים בטיול בעונה שכזו הוא מיעוט המטיילים, כך שהחוף היה כמעט רק שלנו. וכן, המים לא חמים אפילו לא חמימים, אבל זה איזון לשמש שמחממת מאוד.
אחרי שרחצנו, קפצנו, חפרנו בחול (את הלל), יצאנו שמחים, עייפים ורעבים חזרה אל קורתי כדי למצוא טברנה טובה – לשמחתנו היו מספר טברנות על הרחוב הראשי ונהננו מארוחת צהריים מקומית משובחת (אל תוותרו על הפאבה).
שבעים ומרוצים אנחנו חוזרים אל חורה למנוחה בחדר.
פלוס נוסף ביוון זו העבודה שמחשיך רק ב 21:00, מה שמאריך את היום ומאפשר לנו עוד זמן לשיטוט ברחובות הצרים. אחרי מנוחה, הליכה קצרה לסופר לאיזה פינוק מתוק, בהמלצת בעל הבית, אנחנו יוצאים ממתחם הלינה ומוצאים מסלול הליכה נוסף (מספר 18 אם זכרוני אינו מטעני…). מדרכות צרות, בתים יפים, שטחי חקלאות פרטיים מרהיבים והמון עצי לימון, שמסתבר שהאי התברך בהם והם אחד הגידולים החקלאיים הידועים במקום. השביל עושה עיקוף נחמד ואנחנו מסיימים את ההליכה לא רחוק מתחילת המדרחוב, מרגישים כבר מקומיים. ובעיקר עייפים.
יום אחרון באי, בהמלצת המארחים המקסימים שלנו, אנחנו יוצאים לדרך עם נ.צ. לחוף שיש בו ספורט ימי. נסיעה מקסימה ורגועה והשילוט בצידי הכביש מוביל אותנו לחוף הנכון. כבר התרגלנו, אנחנו כמעט היחידים במקום, פוגשים את בעלי העסק שמספרים לנו שהם בהכנות אחרונות לקראת תחילת העונה. אנחנו מחליטים לשכור קייאק לשעה – ועושים רוטציות עליו. טוב, בעיקר הבנים. משעוברת השעה אנחנו פשוט נהנים מרחצה בים הנקי ומי הטורקיז, נפרדים לשלום וממשיכים בנסיעה קצרה אל הנמל להחזיר את האוטו ולחכות למעבורת.
סוף דבר
אנדרוס התגלה כאי נפלא. הוא מתאים לטיול בזוג, או עם חברות טובות או כמובן כמשפחה. במקום פועלת עמותה ייחודית, ללא מטרות רווח, שפועלת לתחזוקה וסימון של השבילים, כ-20 מתנדבים קבועים ועוד כמה עשרות שתורמים מזמנם ועושים עבודה מעוררת התפעלות והשבילים מסומנים באופן ברור ומובן וקל לטיול.
ראו גם אתר ובו מידע מפורט.
מסלולי ההליכה ושפע המים שזורמים במקום פשוט מוסיפים לחוויה, וזה ללא ספק לא "עוד" אי יווני, אלא מקום ייחודי שאני מוכנה לחזור אליו שוב ובקרוב.
סיכומים?
אני לא מתביישת להגיד שנסיעה עם ילדים היא נסיעה מאתגרת ומתישה. אבל למרות (או על אף) האתגרים הרבים שהיו, בילינו יחד, ללא רעשי רקע כמעט שבוע, ושרדנו כדי לספר.
בקרוב אני אחזור
אל השקט, אל האור
אל הרוח, אל המים
בקרוב אני אחזור
אל החום אחרי הקור
אל החוף, אל השמים
(עידן רייכל)
מתכון לפאבה של עופרי זוטא
ביקור ביוון מחייב אכילה בטברנה מקומית, שבה תמיד תוכלו למצוא את הפאבה (fava)
אותו ממרח עשוי מאפונה כתומה (אפונה, לא עדשים) או בקיצור החומוס של היוונים.
הוא טעים בניגוב עם פיתה, או פשוט לצד כל מנה אחרת. בד"כ מוגש עם פלח לימון, פלפל חריף ובצל טרי.
זו אחת המנות הכי פשוטות להכנה, ובזכות מהירות הבישול של האפונה (לעומת חומוס למשל) – אתם יכולים להכין אותה עוד היום.
כדי לקצר את זמן הבישול, ניתן להשרות את האפונה לפני הבישול.
ל-2 מנות
1 כוס (210 גרם) אפונה צהובה
1 בצל בינוני קלוף וחתוך גס
3-4 שיני שום קלופות
1 ליטר מים
1-2 כפות שמן זית
מיץ מחצי לימון טרי (או לפי טעמכם)
1/2 כפית מלח
מכינים:
בסיר רחב שמים את האפונה, הבצל ושיני השום. מוסיפים את המים ומביאים לרתיחה.
מנמיכים ללהבה בינונית נמוכה ומבשלים עד שהאפונה רכה מאוד ומתחילה להתפרק (אם לא השרתם מראש, זה לוקח כשעה פלוס, אם השריתם, האפונה מתרככת תוך 1/2 שעה).
שימו לב לא לאדות את כל הנוזלים, שלא ישרף.
מסננים את האפונה.
מרסקים בבלנדר או בעזרת בלנדר-מוט את האפונה, הבצל והשום שבושלו איתה עם שמן הזית, המלח ומיץ הלימון.
טועמים ומתקנים תיבול.
הממרח צריך להיות במרקם של החומוס המוכר והטוב.
מגישים:
מעבירים לצלחות הגשה רחבות, בוזקים שמן זית ומגישים עם פלח לימון, פרוסות בצל, חריף וזיתים. כוס אוזו ליד ואתם מסודרים.
תודה לעופרי ששרדה כדי לספר….
מתכוונים לנסוע לאנדרוס בזוג? הכנסו לבלוג של דנה
רוצים לדעת לאן אני נוסעת בקיץ?
הצטרפו לרשימת התפוצה וקבלו למייל התראה כשאפרסם את חוויות הקיץ שלי.
טרמינל » טיולים עם ילדים »
2 Comments
אם יש משהו שהייתי גרועה בו זה שיעורי גאוגרפיה. אצלך בבלוג אני חווה את התיקון..
אני כל כך שמחה שאני מעניקה לך חוויה מתקנת…חחח…אני דווקא חיבבתי מאד גיאוגרפיה..:-)