רואה עולם מארחת: אורה גזית. קופנהגן.

אני  מאד שמחה לארח כאן, בפעם השנייה, את אורה גזית, צלמת נפלאה, כותבת בחסד ובעלת חנות הצילומים המקוונת "אורה גזית צילום".

הפעם אורה הגיעה אלי לאחר טיול משפחתי בקופנהגן עם תרמיל עמוס במחשבות, זיכרונות, צילומים מרהיבים וגם פסקול משובח.

שוב אנחנו נפגשים כאן, והפעם אני רוצה לשתף
אתכם בכמה מחשבות וצילומים שהבאתי איתי מטיול משפחתי בקופנהגן. הטיול הזה התחיל
בקיץ שבו נפלה עלינו מלחמה וטרפה את הקלפים. שתי טיסות שהזמנו התבטלו וכך נשארנו
עם המון רצון לנסוע לחו"ל ועם לא מעט אילוצים אליהם נקלענו בעקבות
ההתרחשויות. דיונים, מחשבות, התלבטויות… והבחירה נפלה על קופנהגן. אני מקווה
שאצליח להביא אליכם קצת מקופנהגן "שלי" בפוסט הזה. נצא לדרך, וברוח הבלוג נתחיל בשיר שדווקא מסמל סוף…

אחרי 23 שנים חזרתי! והפלא-ופלא – קופנהגן
היפה, שנחרתה אצלי בזיכרון ומאז חלמתי לחזור אליה, עדיין נעימה, אינטימית ומאירת
פנים. נעים להלך לאורך המדרחובים המתפצלים ומסתעפים זה מזה ולספוג את האווירה
השמחה והנינוחה. לשוטט ברחובות המוקפים בבתים צבעוניים, ובפארקים הירוקים כל כך.
לנשום אוויר בגבהים מעל תצפיות מרהיבות, ולהתרווח בשייט רגוע שעובר בתעלות צרות
ותחת לגשרים קטנים ויפים. להביט באנשים היפים, הרוכבים על אופניים או דוחפים עגלת
תינוק, ולדעת שנפתח לי אשנב צר להציץ, אורחת לרגע, בחייהם.

תמיד הייתי בדעה שעל טיול להיות דבר נינוח,
שצריך להשאיר מקום להפתעות, חסידה של "תפסת מרובה לא תפסת". צילום, גם
הוא כמו טיול, מצריך סבלנות, התבוננות, חשיבה, האטה, עצירה.

לגמרי בניגוד לפנטזיה הזאת, טיול משפחתי
מתנהל בקצב אחר – מהיר יותר, אינטנסיבי, לפעמים תזזיתי. לא פעם מצאתי את עצמי,
במקום לחוות את המקום לעומק, דואגת שמא איזה ילד הסתקרן, פנה לכיוון אחר ונעלם… גם
הזמן הקצוב שעמד לרשותנו הפעם הכתיב אחרת והטיול היה מתוכנן ומתוקתק למשעי. ובכל
זאת, התפלאתי איך הצלחנו לא לדהור ממקום למקום, להשאיר מרווח נשימה לחוויות לא
צפויות, ולתפוס במצלמה רגעים חטופים של רוגע ושלווה.

כשיצאנו ל"טיול הגדול אחרי צבא" שלנו קופנהגן הייתה היעד הראשון, שהוביל אחר כך לעוד יעדים ברחבי העולם.

אותו טיול חרט בנו זיכרונות מכוננים ובלתי נשכחים, ככה לפחות חשבתי עד שחזרתי השנה לעיר.

אני לא יודעת אם במהלך השנים הזיכרונות התעמעמו, העיר השתנתה או שאולי אני זו שהשתניתי –

אבל כמה שניסיתי לחפש את בבואתי "של אז" משתקפת בעיר "של עכשיו" – לא הצלחתי למצוא.

השתקפות יכולה להכפיל את המציאות:

לעוות אותה:

 וגם ליצור מציאות חדשה:

אם כך, אני חושבת שזיכרונות, בדיוק כמו השתקפות, עשויים להכפיל, לעוות, או ליצור משהו חדש. תעתוע שאנחנו מאמינים בו בכל ליבנו.

בצילומים בטיול משפחתי אני משתדלת להנציח את הרגעים היפים. אולי בשביל לעגן דווקא את החוויות הטובות בזיכרון?

כתבה שקראתי זה לא מכבר בעיתון ניסתה להתחקות אחרי השאלה איך קורה ש"אנחנו עושים הכל כדי להביא ילדים לעולם, מתעדים אותם ללא הרף ואוהבים אותם אהבה עזה ועמוקה, ובכל זאת – אין דבר מורט עצבים יותר מאשר בילוי בחברתם של הילדים שלנו"?

ואכן, טיול משפחתי הוא עסק לא פשוט שמורכב מרגעים מקסימים, מחוויות משותפות, מהתגייסות כללית
למען מטרה אחת ומאוסף זיכרונות נהדרים. וממש באותה החבילה מגיעים גם חילוקי דעות, ריבים ורגעים של כעס, עלבון ומרד.

לפעמים אני מצלמת ילדים של אחרים, שתמיד אצלם הכל נראה מושלם…

וזה בדיוק מה שצריך עכשיו כדי להירגע – טבע ירוק! איזו השפעה רבת קסם יש לצבע הזה שמופיע באלפי גוונים, וכמה זה מפתיע כשכל השקט, הרוגע והשלווה מתרחשים ממש במרכזה של עיר הומה!

וכך, בכל טיול עירוני שבו הייתי בחיי, תמיד חיפשתי את הפינה הירוקה שבה אפשר לנוח מהרעש, המהומה והעומס הוויזואלי.

בקופנהגן יש מספר גנים ופארקים יפהפים,
חלקם ממש במרכז העיר ובהישג רגל. מומלץ לקחת את הזמן, להתנהל בנחת על השבילים
בינות לאגמים השלווים ולצמחיה המגוונת, להתרווח על ספסל ולתת לשקט לעטוף אתכם.

אבל יאללה, כמה אפשר לשבת, לנשום ולבהות…? אחרי מנוחה בפארק הגיע זמן להעלות קצת דופק ולטפס לאחד המגדלים לתצפית.
מי שמכיר אותי ועוקב אחרי הטיולים שלי יודע כבר שהיכן שאפשר – אני מטפסת. אין מגדל או צריח שחמקו ממני. תצפית מלמעלה נותנת תחושה של התמצאות.

לראות את הנוף מגבוה עוזר לי למקם ולהבין את עצמי ביחס לסביבה שבתוכה אני נמצאת.

צילום נוף עירוני בשחור/לבן שונה מזה שצולם בצבע. כל אחד מהם מדגיש אלמנטים מסוימים ומאפיל ואף מעלים מרכיבים אחרים.

אז איך מחליטים?

הבחירה בשחור/לבן בצילום הבא מדגישה את הסילואטים של הגשר והצריח וכן את החזרי קרני השמש מהגגות. גווני השחור/אפור/לבן מדגישים ומבנים את השכבות שיוצרים המרחקים מהאלמנטים השונים המרכיבים את הצילום.
מאידך, קשה להבחין בצילום זה בפרטים הקטנים.

לעומת זאת מה שמייחד את הצילום הבא הם ניגודי הצבע בין הגגות הכתומים לשמים ולמים הכחולים. הצבעים גם מדגישים את פרטי-הפרטים באלמנטים הקטנטנים, שנראים כמו קוביות משחק הפזורות על פני האדמה.

אותו צילום בשחור/לבן היה מקבל אופי יותר דרמטי, כאשר השמים "היושבים" על העיר היו הנושא העיקרי, אך הפרטים הקטנים היו הולכים לאיבוד.

בקיצור – החלטה!

זהו, הגענו לסוף. ובשבילי, כמה לא מקורי,
כל סוף הוא סוג של התחלה חדשה. ובדיוק כמו בפוסט הקודם, אני מסיימת בתפילה קטנה
(שהפעם תלווה בצילומי שבילים דניים) – שלא יגמר לנו השביל שעליו אנחנו צועדים,
שנצליח לבחור את הפניה הנכונה, ושאם נפספס – נצליח לתקן בצומת הבאה…

אני מצטרפת לאורה בתפילתה וממליצה לכם בחום להיכנס לחנות הצילומים שלה ולהתפעל מצילומים נוספים מממלכת דנמרק.