פנטזיה מרוקאית

הבלוג מארח: ורדה רוטשטיין מאייר

לא אחת פונים אלי קוראי הבלוג ושואלים האם אני מדריכה ומלווה טיולים בחו"ל, מתכננת בתשלום טיולים לאחרים, משכירה בתים בחו"ל וכד'.

אז לא, אני לא…אבל אני רוצה להמליץ על נשים מענף התיירות שזו התמחותן.

הראשונה עליה אמליץ ואעניק לה את הבמה היא ורדה רוטשטיין מאייר,  ד"ר לאמנות ומגדר,  מרצה לאמנות מודרנית ועכשווית ועורכת סיורי גלריות,

"לתייר שמגיע למרוקו מתגלה נוף מנוגד ומגוון של הרים ומדבר, ערים מודרניות מול ערים עתיקות, בתי בוץ מול וילות, המראה של הגברים שחומי העור העוטים ג'לביות כחולות על רקע המדבר הצהוב ("האנשים הכחולים") , נשות מרוקו עוטות קפטנים בשלל צבעים המהלכות בסמטאות הציוריות ועטויות שלל של תכשיטים אתניים שמדגיש את יופיין ומגלה ומכסה….את פניהן וגופן"
.
כל אלה ועוד גרמו לורדה להתאהב במרוקו הקסומה וכעת היא מזמינה אתכן להתלוות אליה לטיול.

כל הפרטים, כולל מסלול מפורט, כאן.

הזמנתי את ורדה להתארח ולספר על אומנויות, מלאכת יד ופולקלור במרוקו:

למה מרוקו?

מרוקו הינה כולה מעשה אומנות עממית (CRAFTS) ופולקלור.
בשפע של דרכים מיוצגות האמנויות השונות והמלאכות של בעלי המלאכה – בשטיחים, תלבושות, תכשיטים, קרמיקה, פיסול, ציור, גילוף, קליגרפיה, מוסיקה ובריקוד, אמונה במזלות וקמעות, בתרופות וצמחי מרפא ועוד.

שש דוגמאות מתוך מגוון הפולקלור והאמנות העממית המרוקאית:

טכניקת הזליג'

אמנות וקישוט הם חלק בלתי נפרד מהמסורת המוסלמית, ובעיקר בטכניקת הזליג'.
הזליג' הינו פסיפס המכסה את קירות המסגדים, בתי הציבור, ארמונות ובתי המגורים. כנראה שמוצאו מהתרבות הביזנטית שעיסוקה היה במלאכת הפסיפס, אבל בשונה ממנה הרפרטואר של הצורות לקוח מהעולם הצמחי והגיאומטרי ללא דמויות אדם ובעלי חיים, האסורים על פי האסלאם.
הפסיפס מתחיל מיחידה אחת קטנה החוזרת על עצמה בדפוס קבוע עד שכל הקיר מתכסה בגלימת זליג'.
חומר הגלם הינו חמר צבוע ושרוף בתנור בעלי זיגוג צבעוני מרהיב ביופיו ובשלל צבעים, וליד הפסיפס מופיע הסטוקו אשר עשוי מאבקת שיש וגבס ומעטר את המשקופים או הקשתות של המסגדים ויוצר גימור לקיר או נטיפים מעל הקשתות.
בכל קיר ישנה גם סיומת של אפיגרפיה שהיא חרוטה בסטוקו ובעלת תפקיד כפול: מרכיב עיטורי והעברת מסר דתי לצופה – כי המשפטים החרוטים בסטוקו הינן מהתפילה או שמו של אללה אלוהי האיסלאם.
כך משתלבים באופן הרמוני כל סוגי האמנות מרצפת הפסיפס לקירות הפסיפס, לקשתות הסטוקו ולגימור בכתב הערבי המסתלסל  לכלל יצירה אחת שלמה ללא השארת מקום ריק אחד הנקרא " פחד החלל הריק" ( HORROR VACUI), הפחד מהאין, מהחלל, מהלא-כלום.

אמנות עממית

חלק נרחב מהאמנות העממית (CRAFTS)  הינה אמנות של כלי קרמיקה, ריקועי נחושת, אריגת שטיחים וצעיפים, צורפות להכנת תכשיטים. כאשר מקצועות הללו עברו מידי היהודים שגרו במרוקו עד עליתם לארץ לידי האמנים המרוקאים.

סמטאות שווקי הערים העתיקות כמו פס, מרקש, מקנס ואחרות נחלקו לגילדות ובעלי מלאכה, אזור הבורסקאים, אזור רוקעי הנחושת, אזור צבעי הבדים עבודת הרקמה על הגלביות והקפטנים, אריגת צעיפים ושטיחים בנול הבורסקאים ועוד.
עד היום אפשר לשוטט בסמטאות של כל אותם ערים עתיקות ולראות את האמנים ובעלי המלאכה בעשייה המסורתית, כל מעשה האמנות נעשה בידיהם כפי שנהגו בעבר.

כלי נחושת בשוק: צלמת ורדה רוטשטיין מאייר

ריקודי בטן

'ריקוד הבטן' Belly Dance או בשמו המקורי, 'הריקוד המזרחי' הינו ריקוד עממי שהגיע כנראה ממצרים והתפשט לשאר המדינות המוסלמיות. הוא הפך להיות פופולארי כסוג של אמנות ומאוחר יותר הגיע גם למערב.

חלק מהרקדניות מדגישות את המיניות והחושניות שבריקוד. זהו מאפיין שהחל עוד בהרמון המלכים והוזירים, שם רקדו הנערות ומשכו את תשומת לבו של הוזיר או המלך אליהן, כדי שיבחר בהן ולא בנערה אחרת, והמשיך למועדוני לילה ולבתי הקפה.

לנערה הרוקדת יש פוטנציאל להדגיש את נשיותה בריטואל קבוע של תנועות החוזרות על עצמן ומספרות מעין ספור של פולחן ומאגיות ללא נרטיב. הרקדנית מודעת לכך שבתנועותיה  הפתלתלות היא משדרת חושניות, רגשות, מיניות ואף פיתוי. ויחד עם זאת, במהלך הריקוד, היא מרגישה תחושת שחרור וניצבת מול המסורת המוסלמית השמרנית, שבחיי היום יום שלה מאלצת אותה לעטות ג'לביה ולעיתים אף רעלה. סוג של "העצמה נשית".

קעקועי חינה

את קעקועי החינה אפשר לפגוש בכל כיכר במרוקו, שם מציעות לכן "אמניות הקעקועים" אפשרות לחוות את החוויה של הקעקוע שעשוי מחינה. החינה הינה צמח ממשפחת הכופרים שנקרא "כופר לבן", אשר מעליו מכינים את אבקת החינה לקעקוע.
במרוקו החינה גדלה בנאות המדבר אשר בסהרה, בארצם של הברברים ומגדלים אותה כמו אורז- על ידי הצפת השטח במים, את העלים מיבשים וכותשים לאבקה ומוסיפים לעיסה מיץ לימון או חומץ ותמצית מפרחים.
החינה נוטלת חלק חשוב באירועים שונים: חתונה, אירוסין, לידה, ובטקסים לגירוש הרוחות והשדים. הנשים מכניסות לתוך מזרק את "משחת" החינה וביד קלה מתחילות לצייר דגמים – צמחים ופרחים ולעיתים צורות גיאומטריות החוזרות על עצמן בריתמוס קבוע.

שתיית תה

אין לך מנהג נפוץ יותר מאשר טקס שתית התה ומזיגתו, שהפך להיות חלק מחיי היום וטקס מקובל בהכנסת האורחים במרוקו.
התה במרוקו מוגש עם נענע ועלי שיבה, הוא מתוק מאוד ונמזג מקומקום מיוחד שנקרא "בראד".
המנהג של הגשת תה יוצר אוירה נעימה של פתיחות וחיבור עם האנשים, הכנסת אורחים מכובדת זו מעניקה לכל יושבי החדר תחושה של קירבה.

בתחילה מנקים את העלים בתוך הקומקום על ידי הכנסת מים חמים ושופכים אותם, לאחר מכן מוסיפים שוב מים חמים עם נענע, שיבה והרבה סוכר. הסוכר הרב הינו מנהג שהגיע מהשבטים במדבר, שהיו זקוקים לאנרגיות ולהרוות את הצימאון.
המוזג בעצמו טועם ראשון, לראות שהתה טעים ואז מוזג לאורחים. את המזיגה עצמה עושים כשהקומקום רחוק מהכוס אליה נמזג התה וכך, מתפזרים באוויר החדר, אדי הריח של התה והתה עצמו מתכסה בקצף ריחני בכוס.

חשיבות הטקס הייתה כל כך גדולה שהביאה לחשיבה עיצובית והשקעה בקומקום ובכוסות.

מוזיקה מרוקאית

סגנונות המוסיקה והשירה במרוקו נעוצה בשבטים הברברים-  "אימאזיגין "  (Imazighen).
הזמרים משתמשים בתופים גדולים, לאוטה, ומנגנים מוסיקה קצבית.
המוסיקה הושפעה מהדת האיסלמית שהשכילה להכניס לשירה מילים מהתפילה, השפעה נוספת הינה המוסיקה הספרדית אנדלוסית. אין לשכוח את המוסיקה היהודית שנכנסה לתרבות המרוקאית, היות ויהודים רבים חיו במרוקו בערים ובמדבר.

אחת הדוגמאות המעניינות של המוסיקה העממית הינה  המוסיקה הגנאווית של שבט הגאנווים (Gnawa).
שבטים של אנשים שחורים אפריקאים שנלקחו בשבי וחיו בסהרה עד לשחרורם.
הגאנווים משמיעים צלילי מוסיקה ייחודית עם כלי נגינה כמו קסטנייטות, תופים, ולאוטה בס, בנגינה מונוטונית החוזרת על עצמה בקצב קבוע.
בדרך כלל הלהקה כוללת חמישה נגנים, לבושים בלבן, המוסיקה שלהם מושפעת מהמוסיקה הספרדית אנדלוסית וכן ממוסיקה שהגיעה איתם מאפריקה.

מה היעד הבא שלך?

אחרי מרוקו אני מלווה טיול בין המוזיאונים של פרובנס והריביירה הצרפתית, בין עיירות ימי הביניים לנופים והמאכלים של פרובנס.

לאן את חולמת להגיע?

אני חולמת להגיע לטיולי בוטיק קטנים ואיכותיים עם אנשים צמאי דעת שאוהבים לראות אמנות ועשויים ליהנות מהדברים הקטנים.

לאן היית חוזרת שוב ושוב?

איטליה זה מקום שאפשר לחזור אליו מבלי להתעייף, ולמצוא שוב ושוב את הדברים היפים ולהתרגש מהם מחדש.

לאן לא היית חוזרת?

הודו הייתה קשה לי מבחינה רגשית ולכן לא אחזור אליה.

כיצד את מתעדת את הטיולים שלך?

ישנם טיולים שלאחריהם אני כותבת כתבה קצרה על המדינה – כמו למשל :"בסוף יבשה – שמאלה – פורטוגל שלי", ישנם טיולים שאני מעלה לדף הפייסבוק אלבום תמונות חווייתי מהטיול ומהמקומות הנפלאים שצברנו בהם חוויות, מכינה חוברת טיול ועוד.

איזה שיר את בוחרת לסיום?

השיר של דוקטור סוס: "אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים":

מעוניינים להרחיב ידיעותיכם אודות מעמד האישה במרוקו? מזמינה אתכם לקרוא את המאמר "האישה  המרוקאית בעת החדשה"

תודה לורדה על שיתוף הפעולה בפוסט. לפרטים נוספים על טיול 'פנטזיה מרוקאית לנשים בלבד'

רוצים לקבל עדכון בכל פעם  בה אני מפרסמת פוסט חדש?